<h1>האגודה — סנהדרין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[סנהדרין ס"ג ע"ב] הנודר (בשמה) [בשמ'] והמקיים (בשמה) [בשמ'] הרי עובר בלא תעשה שנ' [שמות כ"ג] ושם אלקים אחרים לא תזכירו, ולא יאמר לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית ואני אשמור לך בצד עבודה זרה פלוני', ולא יגרום לאחרים להזכיר. מסייע לאבו' דשמואל דאמר אסור לאדם לעשות שותפות עם הכותי שמא יתחייב לו שבועה. פירש רשב"ם כל שכן שבועה עצמה שאסור לקבל הימנו. ורבינו תם אמר שאם נשתתף מותר לקבל שבועה הימנו וראייה דקאמר אבוה בר רבי איהי בפרק (קמא) [בתרא] דמגילה [כ"ח ע"א], תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי דכותי משום דחסידות הוי, ועוד דבזמן הזה כלן נשבעין בקדישין ואין תופסין בהן אלהות, ואעפ"י שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחנא דאסור לגרום לאחרים לשתף, דבני נח לא הוזהרו על כך.
<h2>דף כד.</h2>
[סנהדרין ל"א ע"א] אמר לו הבא עדים, אמר אין לי עדים, הבא ראיה אין לי ראיה, לאחר זמן מצא עדים מצא ראיה הרי זה אינו כלום, אמר רבי שמעון בן גמליאל מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים. אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או הוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זה אינו כלום. היינו ראיה אחרונה דאין הלכה כרשב"ג, אבל בראיה ראשונה הלכה כמותו דתנן כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. אמרו לו כל ראיה שיש לך הבא תוך שלשים יום וכו'. אמר(ו) רשב"ג מה יעשה זה אם לא מצא תוך שלשים יום ובהא הלכה כרשב"ג. אבל אם טען יש עדים בארץ רחוקה אפילו הכי אין נותנין לו זמן אלא עד שלשים יום ופורע מיד, ואם יביאם יחזירו לו מעותיו דאי לאו הכי לעולם ידחהו. בפרק חזקת הבתים [מ"א ע"ב] ובפרק כל הנשבעין [מ"ח ע"ב] אמר לי' והא מייתינא איגרתא איגרתא ממערבא דלית הילכתא, עיין שם. וגבי ראייה אחרונה אם באו עדים ממדינת הים או שהיתה דיסקיא של אביו מופקד' ביד אחר וכשהחזירו לו מצא שטר או ראיה מביא וסותר ובלבד שיעידו עדים שמצאהו בדיסקיא. ההוא ינוקא דאתא לדינא קמיה דרב נחמן וכו' הוה קא בכי ואזיל, שמעוה אינשי אמרו אנו ידעינן במילי דאבוך אמר רב נחמן בהא אפילו רבנן מודו דקטן במילי דאבוה לא ידע. הילכך אפילו אמר אין לי עדים אין לי ראיה מביא וסותר. ופוסק הרמז"ל דגדול אפילו אמרו לו עדים אחריני מה שלא ידע לא מצי להביא ראיה ולסתור.
<h2>דף כח:</h2>
[סנהדרין ל"ג ע"א] דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה. ורמינהי דן את הדין וזיכה את החייב מה שעשה עשוי וישלם מביתו. במומחה, הא קתני סיפא אם היה מומחה פטור, כאן שיש גדול הימנו בחכמה ובמניין. רב ששת אמר לא קשיא כאן שטעה בדבר משנה חוזר, כאן שטעה בשיקול הדעת ישלם. היכי דמי שקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הילכתא, וסוגיא דעלמא אזיל כחד והוא עבד כאידך. דווקא כהאי גונא שיקול הדעת אבל היכא דתרי תנאי או תרי אמוראי פליגי והדיין לא ידע אלא דברי האחד והורה ודן לא הוי שיקול הדעת ומה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו, וראייה מפרק זה בורר [כ"ט ע"ב] דאמר כבר הורה זקן ולא ידע דרבי חייא פליג עלייהו אמר מה שעשה עשוי ולא ישלם. רב חסדא אמר לא קשיא כאן שנשא ונתן ביד. פסק רב אלפס, קיימא לן טעה בדבר משנה חוזר, רב אלפס האריך מאד בזה.
[סנהדרין ה' ע"א] תנו רבנן דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. פר"י ויכול לדון האדם אפילו בעל כרחו, דאי בדקבליה עלויה אפילו שאין מומחה נמי, והוא הדין נמי סתם בני אדם שלשה, יכולין לדון האדם בעל כרחו, דהא שלשה הדיוטות במקום מומחה קאי, והא דתנן לקמן [כ"ג ע"א] זה בורר לו אחד דמשמע מדעתו, הני מילי כשאמר לא אדון בפני זה, אבל כשאמר לא אבא לבית דין דנין בעל כרחו. מומחה. פירש דגמיר וסביר אף על גב דלא נטל רשות מבית דין. אמר רב נחמן כגון אנא דיינינא דיני ממונות ביחידי, ומסיק מר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי את קרית להו זיל שלים, ואי אינהו קרו לך לא תשלם, שמע מינה אף על גב דלא נטל רשות מריש גלותא דיניה דינא. האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי ליפטר ולא ישלם, לנקוט רשותא מבי ריש גלותא ואי לא זיל שלים. פירש בקונטרס כגון דאמר ליה דיינת לן דין תורה. ואין נראה לר"י דכהאי גונא אמרינן מה שעשוי עשוי וישלם מביתו ופשיטא הוא, לכך נראה ואי לא, דלא קבלוך. בספר חכמה פסק, דיכול האדם לערער על הדיינים להזמינם לדין, כדמשמע הכא דקאמר הכא במאי עסיקנן דקבלו עלייהו, משמע דאם לא קבלו אם (טעה) [טעו] ישלמו. ומיהו יש מחלקים דווקא בימיהם שהיו דנין את האדם בעל כרחו, אבל בזמן הזה שמכריחים הדיינים לישב לא ישלמו. והני מילי כשהדיינים רוצים לחזור, אבל אם אינם רוצים לחזור כשטעו ישלמו.
<h2>דף לה:</h2>
[סנהדרין כ"ו ע"ב] הלכה כרבי יהודה. דאמר ביש לו אומנות אחר כשר. כולם צריכין הכרזה בבית דין. אבל פסולי דאורייתא לא בעו הכרזה, דאמרינן ההיא מתנתא דחתימי עליה תרי גזלנין סבר רב פפא לאכשורי מאי טעמא דלא אכרזי עליה, אמר ליה רבא הגזלנין דרבנן בעו הכרזה, גזלן דאורייתא מי בעי הכרזה. סתם רועה פסול ובעי הכרזה. אוכלי צדקות של כותים פסולין לעדות לא אמרן אלא בפרהסיא אבל בצינעא לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דמצי לאיתזוני נפשיה בצינע' וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא הוי ליה לאיתזוני בצינעה חיותא הוא. פר"י אוכלי חזיר לא שייך לחלק בין צינעה לפרהסיא. [ע"א] פוקו זרועו בשביעית משום ארנונא. פיר' ר"י בשביעית בזמן הזה דרבנן, אי נמי אפי' שביעית דאורייתא משום פקוח נפש שרי. [ע"ב] החשוד לערוה כשר לעדות אמר רב ששת ארבעין בכתפיה וכשר. התם יצרו תקפו. ומודה רב נחמן דפסול לעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי. פיר' בקונטרס דווקא חשוד הוא פרוץ ומתייחד, ואפילו הכי מלקין משום לא טובה השמועה. ורבינו תם פירש בא על הערוה. יש פוסקים דהלכה כרב ששת, וכן פסק רב האי גאון. (ופסול) [ופסל]. מועלין בשבועת ממון ובשבועת שוא. ובועל ארוסתו, (בספר מרדכי) בלא כתובה. ובועלי נדות או כותיות, [כ"כ בספר מרדכי] וכן פסקו שאר הגאונים, והא דאמרינן בפרק כל הנשבעים [מ"ו ע"ב] שבועת בטוי לא קתני, פירש רבי חננאל דלא איירי ביה, אבל מכל מקום פסול הוי. ו[כ]ההיא איתתא (דפירקין) [דפרק הכותב] [כתובות פ"ה ע"א] דקאמרה ידענא ביה דחשידא אשבועתא, (וכי האי גוונא) [ובה"ג גרס] אדם דמפיק שם שמים לבטלה דהיינו שבועת בטוי, ולפי זה יש לפסול לעדות העוברים על שבועת מסים בזמן הזה, עיין פרק כל הנשבעים [שם]. בספר מרדכי המקבלים חרם לתת מס ושוב נודע שעברו, כשרים לעדות ולשבועה דכיון דבשעת השבועה איפשר שלא היה דעתם לעבור אף על פי שאחר מכאן עברו, וכן מוכח בפרק כל הנשבעין [שם], וכן פסק ריב"א וכן כל (הקדמות) [החרמות] שמקבל על העתיד. פסולי דרבנן בעי הכרזה. כתב רבינו אב"ן מי שהוציאוהו הקהל מבית הכנסת מפני ששחק בקוביא. אין לך הכרזה גדולה מזו ופסול לעדות עד שיחזור חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי. ועוד כתב המגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות. בספר החכמה, אילו הפסולין המשחק בקובייא ומשמע דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. וקשה מפרק קמא דחולין [ה' ע"א] מכם ולא כולכם, דמשמע דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, עיין בבכורות [ל"ה ע"ב]. גנב ניסן גנב תשרי לא שמיה גנב. והני מילי באריסי, ודבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתם. הנהו קבוראי דקברו מיתא ביום טוב ראשון שמתינהו רב פפא, סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורי משום דסברי מצוה קעבדי.
